פרי ירוחם - חברה לרכב בע"מ נ' ווקנין ואח' - פסקדין

פסק דין

לפני תביעה, שעניינה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 5/2/2010, בין רכב בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") לרכב בו נהג הנתבע 1 ושהיה מבוטח על ידי הנתבעת-2 (להלן: "רכב הנתבעים").

המדובר בתביעה המתנהלת בסדר דין מהיר ולפיכך על פסק הדין הניתן להיות מנומק "באופן תמציתי". כך מורה אותנו תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, (וראו גם פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 4735/03 צברי נ' מדינת ישראל (27.11.03)).

הנהגת ברכב התובעת, העידה, כי רכבה עמד במפרץ חניה בעצירה מלאה, בניצב למדרכה ורכב הנתבעים שביקש לצאת מחניה סמוכה, כאשר היה מרווח חניה של רכב אחד לפחות בין הרכב, נסע לאחור ופגע בפינה השמאלית אחורית של הרכב. נהגת התובעת העידה, כי דווחה מייד לתובעת על הפגיעה, אולם את הטיפול והתיקון של הרכב תמרנה לפי נוחותה ולפיכך לא תוקן באופן מיידי. נהגת התובעת זיהתה את הפגיעה הנראית ברכב בתמונות שצורפו לדו"ח השמאי.

הנתבע טען, כי החל לצאת מן החניה בנסיעה לאחור, פתאום נהגת התובעת יצאה ואמרה לו שדפק לה את הרכב. הוא אמר לה שזה לא יכול להיות, שכן לא הרגיש שום פגיעה, אולם לפי החוק מסר לה פרטים.

כאשר הוצגה בפני הנתבע ההודעה שנמסרה מטעמו לחברת הביטוח, לפיה שני כלי הרכב נסעו לאחור ונפגשו, טען כי אשתו מסרה את ההודעה ואינו זוכר בדיוק אם שניהם יצאו או רק הוא. הנתבע אישר, כי ראה את הפגיעה ברכב התובעת כפי שתועדה בתמונות שצורפו לדוח השמאי כאשר יצא מן הרכב.

דיון והכרעה

מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה ואחריות הנהג השני לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי.

במקרה דנן, לאחר ששמעתי את עדות שני הנהגים אני מעדיפה את עדות נהגת התובעת על עדות הנתבע. נהגת התובעת העידה בצורה קולחת ומהימנה וגרסתה בבית המשפט זהה לגרסה שמסרה יומיים לאחר התאונה לחברת הביטוח. אני מאמינה לנהגת התובעת, כי רכבה היה בעצירה מלאה בעת התאונה וכי הפגיעה שנגרמה בו נגרמה מצד רכב הנתבעים ולא היה כל נסיון מצידה לנסות ליחס לנתבע פגיעה שלא גרם לה, כפי שרמזה ב"כ הנתבעים.

לעומת עדותה המהימנה של נהגת התובעת, נפלו סתירות בגרסת הנתבע, בין הגרסה שמסר לחברת הביטוח – לפיה שני כלי הרכב נסעו לאחור ונפגשו – לבין הגרסה שמסר בעדותו, לפיה הוא לא יודע לומר אם הרכב השני נסע לאחור, אולם טוען שכלל לא פגע בו ולא חש בפגיעה. עדותו של הנתבע הייתה מתחמקת וניכר, כי הוא מודע היטב לכך שהוא זה שפגע ברכב התובעת, אך אינו נכון להודות בכך.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבע במלואה, שכן רכב התובעת היה בעצירה מלאה בעת התאונה.

שיעור הנזק

לעניין הנזק, טענה ב"כ הנתבעים, כי מאחר ורכב התובעת נבדק על ידי שמאי כ- 6 חודשים לאחר הארוע, נותק הקשר הסיבתי בין הארוע לבין הנזקים אותם אמד השמאי.

אכן, עיון במסמכים שהציגה התובעת מעלה, כי התאונה התרחשה ביום 5/2/10, ואולם הרכב נבדק על ידי שמאי רק ביום 1/8/10.

מצב זה בו כלי רכב של חברות השכרה וליסינג, כגון התובעת, נבדקים באיחור ניכר, שכן התובעת לא ממהרת להחליף לשוכרים את הרכב, במיוחד שעה שמדובר בתאונות קטנות שאינן מונעות את המשך השימוש ברכב, הוא מצב שכיח, שבית המשפט נתקל בו לא פעם בתביעות מסוג זה.

כפי שנפסק לא פעם, מדובר בהתנהלות העלולה להביא לניתוק הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים לבין הנזק שארע בתאונה, שכן לא ניתן לשלול את האפשרות שבמהלך פרק הזמן בו נמשך השימוש ברכב נגרם לו נזק נוסף כאשר לא ניתן להפריד בין שיעור הנזק שנגרם בתאונה לנזק הנוסף. ההמתנה הממושכת בבדיקת הרכב גורמת, במקרה הקל, לנזק ראייתי משמעותי לנתבעים שלא ניתנה להם ההזדמנות להתמודד עם הנזקים ולבחון אותם בזמן אמת, ובמקרה הגרוע מעלה חששות כבדים של חוסר תום לב ונסיון לייחס לנתבעים נזקים שלא נגרמו באותה תאונה.

על אף האמור, כל מקרה לנסיבותיו ואין בעצם האיחור כדי לאיין את נסיון התובעת להוכיח את הנזק שנגרם בתאונה. ככלל ככל שמועד בדיקת הרכב על ידי השמאי רחוק ממועד התאונה כך מתחזקת טענת ניתוק הקשר הסבתי, שכן אירועים נוספים, כולל תאונות ומפגעים נוספים יכולים להשפיע על הערכת השמאי. ככול שקיים פער גדול יותר בין הזמנים יש צורך בראיות נוספות לכך שהנזקים הנתבעים אכן נגרמו בתאונה בגינה הוגשה התביעה.

טוב יעשו בעלי הרכב כדוגמת התובעת, אם ידאגו לקבל חוות דעת שמאי במועד סמוך ככל הניתן לתאונה ולמצער לדרוש מן המחזיק ברכב לתעד את הנזקים מייד לאחר התאונה.

במקרה הנדון, שוכנעתי, כי התובעת הצליחה להוכיח, שהנזק הנטען אכן נגרם בתאונה. מדובר בפגיעה נקודתית של מעיכה בפגוש האחורי של הרכב, המתיישב עם פגיעה של נסיעה לאחור של רכב הנתבעים בעת שרכב התובעת היה בעמידה. הנתבע בעצמו אישר, כי כאשר יצא מרכבו ראה את הפגיעה שתועדה על ידי השמאי, הווה אומר לא מדובר בפגיעה מאוחרת. אני מאמינה לעדת התובעת כי הפגיעה ארעה בעת התאונה ולא סביר בעיני כי עדת התובעת ניסתה לייחס לנהג הנתבעים פגיעה שארעה בתאונה אחרת.

מחוות דעת השמאי עולה, כי הוחלף פגוש אחורי, דבר שמתיישב עם אופי הפגיעה. כן בוצעו עבודות פחחות קלות (בסכום של 250 ₪) וכן צבע וחשמל. השמאי, לא נחקר על חוות דעתו ומשכך חוות דעתו לא נסתרה. אוסיף עוד, כי גם אם לאחר אותה תאונה, ארעה פגיעה נוספת בפגוש (דבר שנהגת התובעת לא שללה), ניכר (וכך גם עולה מחוות דעת השמאי) כי הפגיעה שארעה בתאונה דנן הצריכה כשלעצמה, את החלפת הפגוש ומשכך ככל שהיו פגיעות אחרות (כגון שריטות נפוצות ופגיעות קלות בפגוש) הן נבלעות רובן ככולן בפגיעה דנן.